כשאת מגיעה לגיל 59 את קולטת במבט לאחור,
שיש דברים שכבר אין לך סבלנות אליהם.
ואת מבינה שבוודאות גם אין לך זמן לבזבז על זה.
ישבתי וחשבתי מהם,
ואני בטוחה שהרשימה ארוכה הרבה יותר.
אבל נכון לעכשיו,
קבלו 5 דברים שגיל המעבר עזר לי להבין שמבחינתי הם עברו.
פאסה.
חלקם עברו בקלות.
על חלקם אני עוד עובדת.
בכל אופן,
אתן מוזמנות לשתף בתגובות מה נמצא ברשימה שלכן.
ויכוחים
אין לי יותר כוח וסבלנות לויכוחים חסרי תוחלת.
ובתכל׳ס –
רוב הויכוחים הם חסרי תוחלת.
רוצים לשכנע אותי במשהו?
בואו נשב לשיחה מתורבתת, מעניינת,
בלי הצורך לראות מי צועק חזק יותר, מי צודק יותר ומי מנצח.
מבחינתי גם אין לי בעיה שהמילה האחרונה לא תהיה שלי.
אני יודעת מה האמת הפנימית שלי וזה מספיק טוב בשבילי.
רכילות
שיחות שהן למעשה רכילות אחת גדולה, מכפישה ומכוערת
על מישהו שלא בסביבה.
במיוחד כשאני תוהה ביני לבין עצמי
מה נאמר עליי מאחורי הגב בשיחות דומות
(בספר ״חמשת ההסכמות״
כבר הומלץ ממזמן על שמירת טוהר המילה…)
המרדף
נמאס לי לרדוף אחרי אנשים.
נמאס לי להיות זו שזוכרת ראשונה ימי הולדת,
מתקשרת ראשונה לשאול מה נשמע,
זאת שתמיד שומרת על קשר
בעיקר כשהצד השני פסיבי ולא יוזם פעולה דומה כלפיי.
כיום אם אני מרגישה שזה לא הדדי,
אז אין לי צורך במערכת היחסים הזו בחיי.
הזמן שלי יקר מכדי לרדוף אחרי אנשים.
לא
גמרתי להסביר את ה״לא״ שלי
למישהו שלא מוכן פשוט לקבל את זה.
נגמרו ההתנצלויות.
נגמר הריצוי.
למיטב ידיעתי אנשים מבינים טוב מאוד את ה״לא״
על הפעם הראשונה ששמעו אותו,
הם פשוט לא אהבו את התשובה הזו.
אז מבחינתי, כל עוד מתאים לי, אני אומרת
Fuck it. It’s me time
הַמְתָּנָה מבוזבזת
די לחכות לרגע הנכון
להתחיל לחיות את החיים שלי.
רק בגיל 50 העזתי לעשות שינוי בחיי
ולהתחיל לנסות ולחיות אותם אחרת.
וכיום אני חושבת לעצמי:
למה? למה חיכיתי כל כך הרבה זמן?
ואתן יודעות מה?
אתן לא צריכות לחכות לגיל חמישים
בשביל להחליט שהחיים שלכן קצרים מדי
בשביל כל הבולשיט הזה.
ויכוחים עקרים?
רכילויות מטופשות?
לרדוף אחרי מישהו כדי שירצה להיות בסביבתי?
ריצוי?
התנצלויות חוזרות ונשנות?
אפשר להפסיק את כל זה כבר עכשיו.
גם בגיל עשרים וגם בגיל שלושים.
.
מתאים לכן?
דברו איתי ונראה ביחד איך אנחנו מתחילות לעשות את השינוי שלכן.
