איך הנטייה ל-FOBO* של התקופה בה אנו חיים כיום, מונעת מאיתנו להשתחרר מהכאבים הכרוניים שלנו?
מוזר לחשוב כך אבל דווקא הפחד מאפשרויות טובות יותר הוא אחד הפחדים שמונעים מהסובלים מכאבים כרוניים להשתחרר מהם. כביכול תשאלו איך זה ייתכן? מדוע הסובלים מכאב כרוני מפחדים מאפשרויות טובות יותר? הרי החלום שלהם זה אפשרות טובה יותר מזו שהם נמצאים בה כיום. מי לא היה רוצה חיים ללא כאבים?!
סבל מכאב כרוני משמעותו שהכאב הזה מלווה את הסובל הרבה זמן. הארגון העולמי לחקר הכאב מתייחס לכאב ככרוני אם הוא נמשך לפחות שלושה חודשים, ושאינו מוסבר באמצעות הפרעת כאב אחרת (למשל פציעה).
לחדר האימונים שלי הגיעו במהלך השנים מתאמנים שסבלו מכאבים במשך חודשים ושנים. אתם יכולים לדמיין איך זה מרגיש, לחיות עם כאב יומיומי במשך חודשים ושנים?
אני אישית סובלת ממיגרנות כבר עשרות שנים. היו תקופות עם כאבי ראש יומיומיים. יש אנשים שסובלים מכאבים שהחלו כתוצאה מפציעה אבל נמשכו הרבה מעבר להחלמת האיבר לגמרי, יש אנשים עם כאבי גב שתוקפים אותם אחת לתקופה במשך שנים ומנטרלים אותם לחלוטין. יש אנשים שכאבים מופיעים אצלם לפתע פתאום, ללא הסבר והולכים ומתפשטים ומתעצמים והופכים לכרוניים במשך שנים (למשל חולי פיברומיאלגיה). ואלה רק דוגמאות בודדות. רופאים לא מצליחים לתת הסבר להתמשכות הכאבים, ולא מצליחים באמת לתת מזור לסובלים מהם.
וכך, מה שקורה זה שלומדים לחיות עם הכאבים. כשחיים עם כאב במשך כל כך הרבה זמן, מתרגלים אליו. כמעט כמו לחיות עם בן זוג. אנחנו מכירים את הכאב על כל מופעיו המגוונים, אנחנו מכירים גם את עצמנו ביחס לכאב, אנחנו יודעים מהם הטריגרים שעלולים לייצר את הכאב, ואנחנו לומדים להימנע מפעולות שיגבירו אצלינו את הכאב. סיגלנו לעצמנו שגרת יום שסובבת סביב הכאב ומנוהלת על ידו, וסיגלנו לעצמנו הרגלים והתנהגויות שנובעים כולם מהפחד מהכאב.
ואיך זה קשור לפחד מאפשרויות טובות יותר?
כשחיים כל כך הרבה זמן עם כאב, מתחילים לשכוח איך זה לחיות ללא כאב. בתהליכי האימון להתמודדות עם כאבים כרוניים אני רואה מתאמנים שפתאום יש להם ימים ללא כאבים. הם מופתעים לגמרי, לא מבינים מה קורה להם, הם לא מזהים את עצמם בימים הללו, הם לא יודעים מה לעשות עם עצמם בימים הללו, וההפתעה (שאמורה להיות נהדרת) דווקא מלחיצה אותם. סדרה שלימה של מחשבות חדשות מתחילה להציק להם: איך זה קרה? מה עשיתי שזה קרה? איך אגרום לזה לקרות שוב? האם יצליח לי? האם אצליח שוב להרגיש ללא כאב? ואם זה יצליח ואז ייכשל? הם מפחדים לעשות תכניות לימים ללא כאבים, כי הם לא סומכים על עצמם בעולם ללא כאבים. כיום הם יודעים מצויין איך להתנהל, איך לסדר את היומיום שלהם, מה מותר ומה אסור להם לעשות כדי לא לייצר כאב, הם מכירים את גבולות הגזרה שלהם. הם לא מכירים את גבולות הגזרה של העולם החדש ללא כאבים. זה ללמוד כמעט הכל מהתחלה. ובעיקר את עצמם.
לכן, אנשים עם כאבים כרוניים מפחדים מאפשרויות טובות יותר. עתיד ורוד הוא חלום, אבל כשזה מתקרב להגשמה וזה מרגיש אפשרי ומציאותי, זה מפחיד אותם.
ואני מזמינה את כל הכואבים הכרוניים שקוראים את המאמר הזה להאמין בעצמם. מנסיוני האישי בהתמודדות עם כאבים כרוניים של שנים, מהר מאוד שוכחים את הכאב. המוח שלנו גמיש ובעל יכולת פנומנלית ללמוד ולהסתגל למצבים חדשים. כפי שהמוח למד לחיות עם כאב, כך הוא מסוגל ללמוד לחיות מצויין גם ללא כאב. ילדתי שלושה ילדים. אם הייתי זוכרת את כאבי הלידה הראשונה ככל הנראה לא הייתי יולדת עוד שני ילדים. כמי שסבלה שנים ממיגרנות יומיומיות, למדתי לשים את הפוקוס על הימים שבהם לא כאבתי, והתייחסתי אליהם כאל האפשרויות הטובות יותר. ככל ששחררתי את הפחד מהעתיד והציפיה להגעת המיגרנה, כך השתפר מצבי והגעתי באמת במציאות ל"אפשרויות הטובות יותר" שלי.
חישבו כמה אנרגיה וזמן מתפנים כשלא עסוקים בכאב כל היום. חישבו כמה שינויים תוכלו לעשות בחייכם וכמה חלומות תוכלו להגשים כשהכאב לא יתפוס כזה נפח ביומיום שלכם.
אפשרו לעצמכם להאמין שאפשר גם אחרת, ושאפשרויות טובות יותר לא חייבות להיות מפחידות אלא מלהיבות ומרגשות.
*FOBO = Fear Of Better Options
