כשלמדתי שטיפוס פרפקציוניסט נוטה יותר לסבול מכאבים מתמשכים, זה היה לי ממש הגיוני. להערכתי הגסה לפחות 85% מהמתאמנים/ות שמגיעים אלי לטפל בכאבים הכרוניים שלהם "לוקים" בפרפקציוניזם. אז למה דווקא לפרפקציוניסטים יש יותר נטייה לסבול מכאבים מתמשכים?
הפרפקציוניסטים הם אנשים שנוטים לייצר לעצמם מתח גם ללא צורך, על ידי כך שהם דורשים מעצמם הרבה. הרבה מדי! הם דוחקים בעצמם ללא הפסקה, כי כל מה שהם עושים אף פעם לא מספיק טוב בעיניהם. זה לא מושלם. אבל הם גם אנשים שחשוב להם לשלוט בעניינים, חשוב להם שהכל נעשה כפי שהם רוצים שזה ייעשה.
כשאני מרגישה שאני אף פעם לא מספיק טובה, ואני "טובעת" בתחושת ביקורת ואכזבה עצמית, אשמה ואולי אפילו כעס עצמי (איך יכול להיות שאני עושה מעל ומעבר ועדיין זה לא יוצא מושלם?!), או כשאני מתקשה לשחרר שליטה ובאופן הזה אני מעמיסה על עצמי עול מעבר לנדרש – אני שמה את עצמי במצב של סטרס מתמשך.
המוח שלנו מפרש סטרס מתמשך כמצב של סכנה. ובמצב כזה הוא יעשה הכל כדי להגן עלינו. אחת הדרכים "הקלות" עבורו להגן עלינו היא לייצר כאב. והיות והסטרס מתמשך ולא מפסיק, אז גם ייצור הכאב מתמשך ולא מפסיק, ומכאן – כאבים כרוניים ומתמשכים.
למה המוח בוחר להגן דווקא בעזרת כאב? כי לתפיסתו של המוח, עדיף לי להתעסק עם כאב פיזי מאשר להתעסק עם רגשות לא נעימים (שהם "גדולים עלי", גורמים לי לסטרס, וככל הניראה לא אצליח להתמודד איתם). הכאב הפיזי משמש למעשה הסחת דעת מפני הרגשות הלא נעימים שגורמים לי להיות בסטרס.
הפתרון הרצוי: ללמוד לשחרר. פרפקציוניזם יכולה להיות תכונה מועילה בסיטואציות מסויימות ומזיקה באחרות. בדיוק כמו שהצורך בשליטה יכול להיות מעולה בסיטואציות מסויימות ומרעיל באחרות. כאשר אנו מזהים שהנזק עולה על התועלת זה הזמן לעשות עבודה. ואין הכוונה לשנות את האופי שלכם, או לנסות ולהיפטר מהתכונה הזו שלכם. אלא ללמוד להתגמש, אפשר ללמוד להתמודד עם "כאב הבטן" ששחרור פרפקציוניזם ושחרור שליטה בסיטואציות מסויימות עשוי לייצר. "כאב הבטן" הזה הוא סימן שאתם מעיזים לצאת מאזור הנוחות שלכם. יציאה מאזור הנוחות מפחידה ומלחיצה אבל המטרה הסופית שלה היא התרחבות והתפתחות.
חברה המליצה לי לשנן את המנטרה הבאה כשאני עובדת על פרויקטים שונים: "גמור. לא מושלם". וזו בהחלט התחלה מעולה לשחרור שליטה ולשינוי דפוסי חשיבה פרפקציוניסטית.
