מקרבות כיור לקרבות עם הבוס: לשנות את חוקי המשחק

מה קורה כשאת מוצאת את עצמך מגיבה לסיטואציות שוב ושוב באותו האופן, אבל מצפה לתוצאה שונה?

ר' הגיעה אליי לתהליך במטרה לשנות "דפוסים אוטומטיים שאין לה שליטה עליהם" (מלים שלה), וממש לא נעים לה איתם.
וזה באמת מצב שכיח ומאתגר, שרבים מאיתנו מתמודדים איתו –

התגובה לסיטואציות בדרכים שלא באמת משקפות את מי שאנחנו רוצים להיות.

ר' היא אישה דינמית, יצירתית, אופטימית נשואה שנים אחדות בלבד, ואמא לילד אחד קטן, שמצאה את עצמה נסערת שוב ושוב מהמראה של כיור המטבח המלא בכלים מלוכלכים, בכל יום כשחזרה מהעבודה.
התגובה האוטומטית שלה? כעס, תיסכול וצעקות על בן זוגה.

ובנוסף, התלוננויות, מירמור, והתחשבנויות בלתי נגמרות על מה הוא עושה ומה הוא לא עושה בבית. גם בעבודה נוצר אצלה דפוס דומה של תגובה "רעילה ומתקרבנת" בכל פעם שלא היתה מרוצה מהיחס שהיא מקבלת מהבוס שלה בעבודה, או מסוג המשימות שהיקצו לה שאותן תפסה כמתחת ליכולות שלה. בכל פעם שזה קרה היא הגיבה בסרקזם, בהתלוננויות, בגלגולי עיניים, בדחיינות ובהתמרמרות מול שאר העובדים במשרד.

אז התחלנו ביחד לפרק את מנגנון התגובה שלה תוך שאנחנו שואלות:
מדוע האירועים הללו הפעילו אותה בצורה כל כך אינטנסיבית?

גילינו שהתגובות שלה הללו מסמלות שנים של תחושת חוסר הערכה. הן לא נובעות מאיכות המשימות שהיא קיבלה, או מזה שהכיור מלוכלך, אלא מהמקום של תחושת חוסר הערכה שלה, ותחושת חוסר משמעותיות.
בעצם בלב פנימה היא רק רצתה שבעלה ירצה לעשות עבורה משימות בבית כי ככה היא תבין שהוא רואה אותה ואת הצרכים שלה, שככה הוא מראה לה את האהבה שלו.

או בעבודה היא רצתה לקבל את ההזדמנות להפגין את יכולותיה האמיתיות ולקבל יותר אחריות מהבוס שלה.
היא רצתה להרגיש משמעותית.

אבל בפועל – הרצונות הללו שלה יצאו החוצה בצורה עקומה, שבסופו של דבר במקום לעזור לה, גרמו לה יותר נזק.
כי בעלה המשיך להתעלם מהצרכים שלה, והבוס המשיך לתת לה משימות "קטנות" ולא כאלה שתואמות ליכולות האמיתיות שלה.

ההכרה בכך היתה פריצת דרך בתהליך.

ובהמשך – ההבנה שדפוסי ההתנהגות שלה עד עכשיו, עליהם חזרה שוב ושוב, כבר לא עובדים יותר ולא מקדמים אותה לעבר המטרה שלה ולא מביאים לה את התוצאה הרצויה.

הגיע הזמן לשנות את חוקי המשחק!

ואז התחלנו לבחון – איזו גישה חדשה היא יכולה לנקוט כדי לקבל תוצאה אחרת ורצויה?
בדקנו דרכים חדשות ובריאות יותר עבורה להגיב, כאלה שיכבדו את רגשותיה ורצונותיה, מבלי לפגוע במערכות היחסים שלה בבית ובעבודה.
למעשה ר' היתה צריכה ללמוד לבטא את הצרכים שלה בנעימות ובכבוד, ולדעת להציב גבולות.
למשל, לעשות שיחת תיאום ציפיות עם בעלה.
למשל, להוקיר תודה על המשימות שהיא כן מקבלת ולשחרר את ההתלוננות עליהם.
בדרך הזאת ר' החלה לשחרר את דפוס הקורבן שבו נאחזה כל כך חזק, וגם גרמה לסובבים אותה להרגיש יותר נעים לידה, ולראות אותה ואת התוצרים שהיא מביאה.
(אם תרצו לשמוע עוד על איך לצאת מעמדת הקורבן, האזינו לפרק 45 בפודקאסט שינוי מבפנים )

לאחר כמה שבועות שמחתי לשמוע את ר' מספרת לי בשמחה על השינוי שחל בחייה.

איך בעבודה התחילו להעריך את כישרונה ולהעביר אליה פרויקטים תואמים להם.

ואיך שבעלה התחיל לעזור בבית. והכי חשוב: איך שהיא עצמה מגיבה בסיטואציות מאתגרות בהרבה פחות כעס ומירמור.

אז מה ר' למדה בתהליך?
✅איך לתת כבוד לאחרים בדיוק כמו הכבוד שהיא מבקשת לקבל מהם,
✅איך להכניס דברים לפרופורציה,
✅איך לבחור את המלחמות שלה,
✅איך להיות חמלה כלפי עצמה וכלפי האחרים,
✅ואיך להוקיר תודה על מה שיש (במקום לראות רק מה שאין).

וכמו כל תהליך בחיים, גם התהליך של ר' הוא דרך מתמשכת של תירגול והפנמה, והתנסות.

התהליך של ר' הזכיר לי את שירו הידוע של רוברט פרוסט "הדרך שלא נלקחה", ועד כמה בחירה בנתיב אחר מזה שבחרנו בו עד היום, אכן יכולה לעשות את כל ההבדל בתיקון ושיפור מערכות היחסים שלנו, ובכלל – במסלול חיינו.
.
ועכשיו –
האם גם אתם מוכנים לגלות כיצד שינויים קטנים בגישה שלכם יכולים להוביל לשינויים משמעותיים בחייכם ובמערכות היחסים שלכם?
צרו איתי קשר לחקירה של הדרך הזו ביחד.
כי שינוי לא רק אפשרי אלא זה בהישג ידינו!!
שלחו לי הודעה ממש כאן בלינק לתיאום שיחת היכרות והתאמה לתהליך אימון.
.
השביל שלא נבחר/רוברט פרוסט (בתרגומו של אמיר אור)

שְׁנֵי שְׁבִילִים נִפְרְדוּ בְּיַעַר צָהֹב,
אַךְ לָלֶכֶת בַּשְּׁנַיִם, הִרְהַרְתִּי בְּעֶצֶב,
אֵינֶנִּי יָכוֹל – אָז עָצַרְתִּי לַחְשֹׁב,
מַרְחִיק אֶל הָאֶחָד מַבָּטִי לְלֹא סוֹף

לְאָן שֶׁפִּתּוּלָיו נֶעֶלְמוּ בָּעֵשֶׂב;
לַשֵּׁנִי אָז פָּנִיתִי, מְבַקֵּשׁ לְהַשְׁווֹת,
אִם רָאוּי הוּא יוֹתֵר, כִּי גַּם הוּא כֹּה יָפֶה,
שׁוֹפֵעַ רֹב יֶרֶק, וּמְעוּט עֲקֵבוֹת;

אַךְ שְׁנֵיהֶם הָיוּ נְתִיבוֹת עֲזוּבוֹת
שֶׁמִּדְרַךְ הַהוֹלֵךְ בָּם שְׁחָקָם בְּשָׁוֶה,
וּבַבֹּקֶר הַהוּא הִשְׂתָּרְעוּ לִקְרָאתִי
בְּשַׁלֶּכֶת שֶׁאִישׁ לֹא הִשְׁחִיר אֶת פָּנֶיהָ.

אָהּ, הָרִאשׁוֹן – לְיוֹם אַחֵר נְצַרְתִּיו!
אַךְ יָדַעְתִּי שֶׁנָּתִיב מוֹבִיל אֶל נָתִיב,
וְסָפֵק אִם אָשׁוּב עוֹד אֵי־פַּעַם הֵנָּה.
אֵי־שָׁם, אֵי־פַּעַם, לֹא בְּלִי אֲנָחוֹת

בַּחֲלֹף הַשָּׁנִים אֲסַפֵּר זֹאת בְּקוֹל:
שְׁנֵי שְׁבִילִים בַּיַּעַר, לִבְחֹר אוֹ לִדְחוֹת –
אַךְ פָּנִיתִי בְּזֶה שֶׁדָּרְכוּ בּוֹ פָּחוֹת,
וְזֶה הַהֶבְדֵּל שֶׁשִּׁנָּה אֶת הַכֹּל.