מי שבולע סברסים עם הקוצים שלא יקטר שיש לו טחורים

בספרו של אתגר קרת "געגועיי לקיסינג'ר" נתקלתי במשפט הבא:
"מי שבולע סברסים עם הקוצים שלא יקטר שיש לו טחורים".
טוב, זה מאוד אתגר קרת, אבל זה מתאר גם באופן מושלם את הדרך שלנו להתמודד עם החיים.
החיים שלנו (וכאן במיוחד) מלאים בסברסים עם קוצים.

בכל בוקר כשאני מתעוררת ופותחת את YNET אני תוהה איזה סברס ידחפו לי היום על הבוקר לגרון. עוד לפני שאני קוראת כבר אני עשויה להרגיש מחנק.
ברור לי שאם אבלע את הסברס כמו שהוא, עם הקוצים והכל, יהיו לי טחורים. עזבו טחורים. הושט וכל מערכת העיכול שלי תכאב ותדמם. ולא בא לי על זה.
זו כמובן מטאפורה לדרך שבה אנחנו מתמודדים עם סיטואציות לא נעימות בחיים.
לבלוע את הסברס עם הקוצים זה אומר שאנחנו לא יודעים לסנן את המידע, שאנחנו לוקחים הכל ללב וקשה, שאנחנו ישר מוצפים רגשית, נכנסים לדרמה, מקבלים חרדה, הגוף מתכווץ, אנחנו קופאים במקום או אולי בורחים הכי רחוק מהסיטואציה, או שמתפרץ מתוכנו לפתע זעם בלתי נשלט.

ואז אין פלא שהשלב הבא, אחרי שהדרמה נשכחת מעט והזעם נירגע, אנחנו מרגישים חרא עם עצמנו. לכל מקום שאנחנו הולכים תלווה אותנו תחושה חמוצה בפה. אנחנו לא אוהבים את ה"אני" שהתגלה בפנינו אל מול הסיטואציה. אנחנו אפילו מתקשים לקבל את ה"אני" הזה שבלע את הסברס עם הקוצים. איך זה יכול להיות שזה קרה דווקא לי?!

במקרים רבים זה בדיוק השלב שבו אני עשויה לפגוש אותכם בחדר האימונים. כי אתם רוצים לחזור ולהרגיש טוב עם עצמכם. אתם רוצים ללמוד לקלף את הקוצים ולאכול סברסים בלי שיכאב לכם, ובלי לקבל אחר כך טחורים. אתם רוצים ללמוד לנהל את הכאב שלכם במקום שהכאב ינהל אותכם.
וזה אפשרי. אפשר ללמוד לקלף את הקליפה עם הקוצים ולהצליח לאכול את הסברס בלי שתקבלו טחורים….

וזה כל מה שרציתי לכתוב לכם. להביא לכם קצת אופטימיות ותקווה בתוך שדה הסברסים שאנחנו מתהלכים בו.
שתהיה שנה טובה uגמר חתימה טובה.

(ובתמונה – הסברס הכי ישראלי שיש אצלי על המדף בבית)