האם אופטימיות היא אשליה? פוסט אישי

אופטימיות זו אשליה? מה דעתכם?

לא מזמן כתב לי חבר שהוא הפך ריאלי, התפכח מהאשליות. וזה אחרי שאני כתבתי לו שאני שומרת על אופטימיות ויהי מה.
וזה לא קל. אני מודה. יותר פשוט לבחור בפסימיות. דורשת פחות מאמץ.
ואני מודה שלקח לי זמן להתעשת ולהיזכר בטבע האופטימי שלי.
גם אני, כמו כולם, הייתי בהלם ותחושת חורבן וכאב עצומים ב-7/10 ובימים שבאו אחריו.
בשבועות הראשונים לא הצלחתי לחשוב בצבע. לא בגדים צבעוניים, לא לק צבעוני, בטח לא ליפסטיק. הרגשתי צורך חזק בכחול, לבן, שחור וסרט צהוב על היד.
אני כבר לא שם (למעט הסרט הצהוב. הוא עדיין שם).
לפעמים אני תוהה האם אני באמת חיה באשליות? ואיך כל כך מהר אני חוזרת לאופטימיות שלי? האם זה נורמלי?

והתשובה שעולה לי היא שאני לא חיה באשליות. ושזה נורמלי. ושזו לחלוטין תרופת הישרדות.

שושנים ואנטישמיות

מאז ומעולם העבר והעתיד של העם שלנו לא היה מרופד בשושנים. הוא בעיקר הריח מאנטישמיות אלפי שנים (שלא עברה מהעולם). אנחנו פשוט סיגלנו לעצמנו כעם, תעצומות נפש, עוצמות פנימיות, מיומנויות הישרדות, הרבה הומור ואופטימיות שאיפשרו ומאפשרים לנו לקום כל פעם מחדש כמו עוף החול.
האופטימיות הזו מאפשרת לי אישית להמשיך לצעוד בדרך יומיום, מבלי לשכוח את הכאב והסבל שמכווצים את הלב. יש ימים בהם נדמה לי שאין מצב שיש ארבעה חדרים בלב, כי זה מרגיש בקושי כמו חדר אחד קטן וחשוך באיזו מנהרה מתחת לאדמה.

החיים חזקים מהמוות

אבל אני ממשיכה לעבוד, לחייך, לאכול, לצחוק עם הילדים, לקנות, להיפגש עם חברות, ואני עוצרת לרגע ומקשיבה ללב שלי ושומעת שהוא פועם חזק וברור וכל חדריו צועקים: אנחנו כאן!!! .
ככה מרגישים חיים שחזקים מהמוות.
וכן, אני מוצאת את עצמי בוכה ככה פתאום באמצע היום, בזמן שאני מבשלת, או בשיחה עם חברה, או לשמע שיר שנוגע, או תמונה או פוסט שנתקלתי בהם. ולרגע אני בטוחה שהשמים נופלים עליי. ואז אני נושמת עמוק, ומזכירה לעצמי שזה בסדר. זה לא סותר. מותר גם וגם. אנחנו אנושיים, מרגישים קשת של רגשות. ואלה לא משנים את האני האמיתי הבסיסי שלי בפנים. אני ממשיכה להיות כזו ברמות משתנות, גם כשקשה וכואב. זה לא נעלם ממני.

זר לא יבין זאת

אני מאמינה, וחייבת להאמין, בכוח שלנו כעם.
נכון, תמיד איפה שיש שני יהודים יהיו חמש דיעות. ובכל זאת (וזה מה שזר לא יבין, לא האויב, ולא הלא-אויב) ברגע האמת, אנחנו מתלכדים כמו מליון מגנטים קטנים שנמשכים זה לזה. ואני ממש מקווה שהאיחוד המטורף הזה בחודשיים הארורים האחרונים הללו ימשיך גם הלאה, ויעשה פה שינוי עמוק, גם לרוחב ולאורך.
אני אומרת לעצמי, שלמרות שהחושך מנסה להשתלט הוא לא יצליח, כי אנחנו הישראלים והיהודים, אנחנו מיליוני אורות זוהרים. וכמו זוהר הצפון, אנחנו זוהר המזרח התיכון, ונמשיך להאיר שנה אחרי שנה גם עוד אלפי שנים.

אז מכל בלגאן המלים שהסתובבו לי בראש ופרקתי כאן, אני מבקשת שתיקחו איתכם רק שני דברים:

אנחנו גדולים מסך חלקינו!
ואופטימיות זה שם המשחק.