אופטימיות זה שם המשחק

האם אופטימיות היא אשליה? פוסט אישי

אופטימיות זו אשליה? מה דעתכם?

לא מזמן כתב לי חבר שהוא הפך ריאלי, התפכח מהאשליות. וזה אחרי שאני כתבתי לו שאני שומרת על אופטימיות ויהי מה.
וזה לא קל. אני מודה. יותר פשוט לבחור בפסימיות. דורשת פחות מאמץ.
ואני מודה שלקח לי זמן להתעשת ולהיזכר בטבע האופטימי שלי.
גם אני, כמו כולם, הייתי בהלם ותחושת חורבן וכאב עצומים ב-7/10 ובימים שבאו אחריו.
בשבועות הראשונים לא הצלחתי לחשוב בצבע. לא בגדים צבעוניים, לא לק צבעוני, בטח לא ליפסטיק. הרגשתי צורך חזק בכחול, לבן, שחור וסרט צהוב על היד.
אני כבר לא שם (למעט הסרט הצהוב. הוא עדיין שם).
לפעמים אני תוהה האם אני באמת חיה באשליות? ואיך כל כך מהר אני חוזרת לאופטימיות שלי? האם זה נורמלי?

והתשובה שעולה לי היא שאני לא חיה באשליות. ושזה נורמלי. ושזו לחלוטין תרופת הישרדות.

שושנים ואנטישמיות

מאז ומעולם העבר והעתיד של העם שלנו לא היה מרופד בשושנים. הוא בעיקר הריח מאנטישמיות אלפי שנים (שלא עברה מהעולם). אנחנו פשוט סיגלנו לעצמנו כעם, תעצומות נפש, עוצמות פנימיות, מיומנויות הישרדות, הרבה הומור ואופטימיות שאיפשרו ומאפשרים לנו לקום כל פעם מחדש כמו עוף החול.
האופטימיות הזו מאפשרת לי אישית להמשיך לצעוד בדרך יומיום, מבלי לשכוח את הכאב והסבל שמכווצים את הלב. יש ימים בהם נדמה לי שאין מצב שיש ארבעה חדרים בלב, כי זה מרגיש בקושי כמו חדר אחד קטן וחשוך באיזו מנהרה מתחת לאדמה.

החיים חזקים מהמוות

אבל אני ממשיכה לעבוד, לחייך, לאכול, לצחוק עם הילדים, לקנות, להיפגש עם חברות, ואני עוצרת לרגע ומקשיבה ללב שלי ושומעת שהוא פועם חזק וברור וכל חדריו צועקים: אנחנו כאן!!! .
ככה מרגישים חיים שחזקים מהמוות.
וכן, אני מוצאת את עצמי בוכה ככה פתאום באמצע היום, בזמן שאני מבשלת, או בשיחה עם חברה, או לשמע שיר שנוגע, או תמונה או פוסט שנתקלתי בהם. ולרגע אני בטוחה שהשמים נופלים עליי. ואז אני נושמת עמוק, ומזכירה לעצמי שזה בסדר. זה לא סותר. מותר גם וגם. אנחנו אנושיים, מרגישים קשת של רגשות. ואלה לא משנים את האני האמיתי הבסיסי שלי בפנים. אני ממשיכה להיות כזו ברמות משתנות, גם כשקשה וכואב. זה לא נעלם ממני.

זר לא יבין זאת

אני מאמינה, וחייבת להאמין, בכוח שלנו כעם.
נכון, תמיד איפה שיש שני יהודים יהיו חמש דיעות. ובכל זאת (וזה מה שזר לא יבין, לא האויב, ולא הלא-אויב) ברגע האמת, אנחנו מתלכדים כמו מליון מגנטים קטנים שנמשכים זה לזה. ואני ממש מקווה שהאיחוד המטורף הזה בחודשיים הארורים האחרונים הללו ימשיך גם הלאה, ויעשה פה שינוי עמוק, גם לרוחב ולאורך.
אני אומרת לעצמי, שלמרות שהחושך מנסה להשתלט הוא לא יצליח, כי אנחנו הישראלים והיהודים, אנחנו מיליוני אורות זוהרים. וכמו זוהר הצפון, אנחנו זוהר המזרח התיכון, ונמשיך להאיר שנה אחרי שנה גם עוד אלפי שנים.

אז מכל בלגאן המלים שהסתובבו לי בראש ופרקתי כאן, אני מבקשת שתיקחו איתכם רק שני דברים:

אנחנו גדולים מסך חלקינו!
ואופטימיות זה שם המשחק.

אהבתם? שתפו

אסור לפספס

שלושה סוגים של הכרת תודה

הידעת שיש שלושה סוגים של הכרת תודה?

זה נכון! גם כשאנחנו מכירים תודה, רוב הסיכויים שאנחנו נעזרים באחת מהדרכים הבאות: הכרה בציפייה: הכרת תודה על דברים שאתה מקווה ומצפה שיקרו. יצירת רגשות

איך נכון להגיב במצבי לחץ

איך נכון לנו להגיב במצבי לחץ?

בחודש האחרון אני רואה בחדר האימונים באופן הרבה יותר מוחשי מבדרך כלל, תגובות שונות ללחץ: יש את המתאמנות שהנטייה שלהן לחשיבה קטסטרופלית עולה מדרגה. אם

אם יש ספק אז אין ספק. מדוע חשוב להתמודד עם ספקות שעולים?

אין מישהו מאיתנו שלא היו לו ספקות לגבי נושאים מסויימים בחיים. ספקות שהובילו להיסוס, לקושי בקבלת החלטות ואולי אפילו להרעה במצב הבריאותי. כן, זה אולי נשמע מוזר, אבל ספקות הם חלק בלתי נפרד ממעגל הרשע של כאבים ומחלות שאני מדברת עליו לא מעט (מוזמנים לצפות בסרטון ממש כאן) בדיוק כמו פחד.
אז אמנם אנחנו מנסים לחתור להעלים את הספקות, ולהרגיש יותר בטוחים בעצמנו, אבל אני סקרנית לגבי שני דברים: הראשון, מדוע בכלל לאנשים יש ספקות, ומאיפה באים הספקות הללו? והשני, איזה השפעות יש לספקות הללו על החיים שלנו? (ואולי גם מה אפשר לעשות עם כל זה…).