היא נכנסת לחדר בצעדים מהירים, החלטיים. שיערה המלא נוחת כבד על כתפיה הזקופות.
היא מחייכת אלי חיוך שמאיר מתוך העיניים החומות והגדולות שלה ואני לא יכולה שלא לחייך בחזרה.
אני לא מסוגלת להסיר ממנה את העיניים, ולא בגלל שאני כאן בשבילה,
אלא כי היא מביאה איתה מין משב אנרגיה בלתי ניראה אבל עוצמתי עד כדי כך שאני מרגישה את קצות העצבים שלי מעקצצים.
היא מצביעה על הכורסאות ושואלת עם אותו החיוך: ״כאן זה בסדר?״
״בטח, באיזו שאת רוצה.״
היא בוחרת בכורסא שממוקמת בדיוק מולי, מניחה את תיק העור הגדול שלה על הכורסא הצמודה,
משכלת רגליה ונשענת אחורה אל מסעד הכיסא כשכפות ידיה מונחות משולבות על ברכה העליונה.
היא מרגישה בבית? אני לא בטוחה, ותוהה אם זה בגללה או בגללי.
הנוכחות שלה ממלאת את החדר הקטן. וברור לי שהיא נוכחת ככה בכל חדר אליו היא נכנסת.
גם אני שוקעת עכשיו אחורה אל תוך הכורסא שלי, נושמת עמוק כמו שאני עושה לפני כל מפגש אימון.
אני מחייכת אליה ושואלת: ״אז מה מביא אותך אלי?״
״הלכתי לאיבוד. אני חייבת שתעזרי לי למצוא את עצמי״, היא עונה ודמעה גדולה זולגת מעינה השמאלית.
אני עוקבת אחרי הדמעה שיורדת במורד חייה אל תוך שפתיה וחושבת לעצמי
איך כל פעם אני מופתעת מחדש מהפער הזה בין מה שרואים בחוץ לבין מה שמרגישים באמת באמת בפנים.
״מה זאת אומרת שהלכת לאיבוד?״
החיים שלי מסודרים, יש לי משפחה ועבודה, ולא חסר לי כלום. החיים דבש. ואני אמורה להרגיש רגועה ומאושרת.
אבל אני כל הזמן בוכה. אני מרגישה שהלכתי לאיבוד בתוך סיפור של מישהי אחרת.״
״סיפור של מישהי אחרת?״
״כן,״ היא עונה וכעת הידיים שלה כבר לא רפויות על רגליה אלא עברו לאחוז בכוח את משענות הכורסא,
״חשבתי שאני מכירה את עצמי, שהדרך ברורה לי, ואז כמעט ביום בהיר אחד, הרגשתי כאילו נפלתי מגשר גבוה אל נהר שוצף, ואני נסחפת בו ונאבקת עם המים,
ומדי פעם טובעת מתחת לקצף ומתקשה לנשום, ואז מתרוממת לכמה רגעים או ימים ושוב טובעת,
ואין לי מושג לאן אני אמורה להגיע. אני לא מכירה את עצמי ככה. כמו שאמרתי לך, הלכתי לאיבוד.״
אני מתבוננת בה ומבינה כמה קשה היא עובדת כדי להחזיק את הנוכחות הזקופה הזו שלה
שכלל איננה משקפת את הסערה הפנימית שמשתוללת בתוכה.
״הלכת פעם לאיבוד? אולי כשהיית קטנה?״, אני סקרנית.
מופתעת מהשאלה היא מפשפשת בזיכרונותיה. אני רואה איך הזיכרון עולה כשגבותיה מתכווצות זו אל זו כמעט בכאב.
״פעם הלכתי לאיבוד בים. זה היה באמצע הקיץ. חוף שרתון הישן. הייתי אולי בת חמש. והחוף היה מפוצץ באנשים. בקושי היה מקום לפרוס מגבת.
ואמא נתנה לי כסף לקנות ארטיק ולא מצאתי את הדרך חזרה לאמא.
אני זוכרת ששכחתי לאכול את הארטיק והוא נזל דביק על כף היד שלי ובמורד האמה.
אני זוכרת שבכיתי, ושבסוף איזה מישהו לקח אותי למציל שקרא לאמא ברמקול.״
גדלתי בחוף הזה ואני ממש יכולה לדמיין יחד איתה את הקיץ ההביל והחוף העמוס לעייפה, וכבר שומעת באזניי את המציל.
חיוך עולה על שפתיי,
״באמת לא פשוט ללכת לאיבוד בגיל כזה קטן. את זוכרת איך הרגשת אז?"
"פחד, בהלה, לחץ, אולי חוסר אונים…"
"ומתי עוד הלכת לאיבוד?״, אני מתעקשת,
״זה מצחיק כשאני חושבת על זה,״ היא אומרת פתאום וחיוך מאיר את פניה,
״אחי הקטן היה הולך לאיבוד כמעט כל שבוע. וזה הרגיש לי כאילו לא הוא ולא אף אחד אחר מתרגשים מזה. אפילו שהיו מוצאים אותו בוכה באיזו חצר של בניין.
הוא פשוט היה הולך שוב לאיבוד למחרת או כמה ימים אחר כך.
תביני, אבא שלי היה יורד אחר הצהרים עם כיסא כזה של ים לחצר של הבניין יחד עם אחי, ובזמן שאחי היה משחק בחצר אבי היה קורא עיתון.
והוא היה כל כך שקוע בעיתון שלא באמת השגיח על אחי. ואחי אהב ועדיין אוהב, הרפתקאות, אז היה חוקר את החצר ונעלם.
בשלב מסויים היו מגלים שהוא נעלם והיה מתחיל המרוץ של ההורים שלי, שלי, של אחי הגדול וגם כמה ילדים של שכנים, אחרי אחי הקטן.
בסוף תמיד מצאו אותו עומד ליד איזו גדר שלא הצליח לעבור דרכה. הוא היה בוכה לא כי נבהל שהלך לאיבוד, אלא כי לא הצליח להמשיך בדרך שלו.
ובכלל, לאבא שלי היה מין מנהג כזה לזרוק אותנו למצבים כדי 'לחשל אותנו לחיים' לדבריו.
גם לי הוא עשה את זה לא פעם. היה זורק אותי לסיטואציות ולכי תסתדרי.
ואני מדברת איתך על גילאים ממש קטנים. גילאי חמש שש שבע ככה.״
״מה זאת אומרת זורק אותך לסיטואציות?״
״זאת אומרת שהוא ניסה לחנך אותי להיות עצמאית ולהסתדר לבד. למשל לנסוע לבד באוטובוס.״
״ואת זוכרת איך זה גרם לך להרגיש?״
״פחד.״
״פחד כי מה? מה היה מפחיד שם?״
״פחד שלא ימצאו אותי, פחד שאשאר לבד, פחד שלא אוהבים אותי מספיק ורוצים שאלך כבר לאיבוד, להיפטר ממני.״
״והיום, מה מפחיד אותך בלכת לאיבוד?״
אחרי רגע של דממה בחדר היא עונה, ״אני מפחדת שאם אני לא אמצא את עצמי, אז יפסיקו לאהוב אותי, ואני אשאר לבד״ וכעת כל לחייה רטובות מדמעות.
אני מגישה לה טישיו ושואלת ברכות ״מה את יכולה ללמוד מכל הפעמים הללו שבהן הלכת לאיבוד או נזרקת אל סיטואציות?״
עיניה פונות למעלה בעודה חושבת
״שאיכשהו תמיד מצאתי את הדרך חזרה, גם אם זה קרה בעזרת אחרים. שאולי באמת התחשלתי לחיים״
אני מחייכת, והיא מחייכת אלי חיוך קטן בחזרה.
״מדהים. תראי איך זה, שלמרות כל הפעמים שאביך זרק אותך לתוך סיטואציות, הצלחת למצוא את הדרך שלך בתוכן.
למדת להסתדר בחיים למרות הפחד. אז כעת את פשוט שוב נזרקת אל סיטואציה חדשה.
זה לא קרה לך כבר עשרות שנים באופן עוצמתי כל כך והפעם זה לא אבא שזורק אותך.
וזה מה שאולי באמת מפחיד אותך. כי זו פעם ראשונה שאת זו שבוחרת להיזרק אל החיים וללכת לאיבוד.״
היא מהנהנת אלי בהסכמה ואני רואה איך הכתפיים שלה נרגעות
״אז כעת,״ אני ממשיכה, ״בואי נבחן מה יש ברשותך שיכול לעזור לך למצוא את עצמך מחדש.״
****
גם אני הלכתי לאיבוד. פיזית ורגשית.
בפעם האחרונה זה קרה לי ממש באמצע החיים, כמו אותה מתאמנת שהגיעה אלי. וזה מפחיד.
כי את מרגישה שכל המוכר לך נסדק. ואת לא רואה אופק, ואת גם לא מאמינה שאפשר להתחיל משהו חדש באמצע החיים,
כי הרי עברו כבר חצי חיים ועכשיו יורדים למטה.
אבל…את עוד לא מבינה שלא מדובר בשבר, ולא מדובר בירידה אחרונה, אלא פשוט בתהליך שינוי. במעבר מגולם לפרפר.
גם אני הגעתי מבולבלת ובוכייה למאמנת נהדרת שעזרה לי בזמנו להתייצב, לנשום, ולהרשות לעצמי להרגיש באמת את המעבר הזה מגולם לפרפר.
היא עזרה לי ללמוד ליהנות מהדרך של השינוי.
ומה איתך? גם את הלכת לאיבוד? את מרגישה לבד עם זה ומבוהלת?
אם כן, דברי איתי. בואי ניראה איך אני יכולה לעזור לך.
אפשר לכתוב לי ישירות לנייד ממש כאן בלינק הזה:
או דרך עמוד הקשר באתר זה.
