לשבור את החומות שלנו

בסביבות המאה ה-6 לספירה נשלחו מיפן הצעירה שליחים לסין הגדולה כדי ללמוד ממנה איך מתכננים עיר, איך מתכננים גנים ומהם סודות ההידראוליקה וזרימת המים בבריכות ובתעלות החפיר.

אז אמנם היפנים למדו את כל אלה, אבל בעיקר גילו איך בונים חומות.

כי באותה העת בסין כל הערים היו מסוגרות מבחוץ בחומות גדולות כהגנה, ומלאות בקירות פנימיים כחלק מהגדרת מרחבי המחיה. והיות והסינים תכננו הכל לפי תורת היינג והיאנג, אז מבחינתם היה הכרח בקירות מפרידים שהם חלק מהתכנון השלם, כדי שאפשר יהיה להבחין בבירור היכן נגמר היינג והיכן מתחיל היאנג. הערים הסיניות של אז היו מאוד עוצמתיות וקשוחות במראה שלהן, עם כללי תכנון נוקשים ובלתי מתפשרים.

היינג והיאנג בתכנון מתבטאים למשל כך:

יינג – שהוא האנרגיה הנקבית, מייצג את הטבע ואת האור, התבטא בקו המזרח/מערב, בקוים אופקיים, בחלונות מחוררים, ובחללים פתוחים.

יאנג – שהוא האנרגיה הזיכרית, מייצג אפלולית ובכלל כל מה שהוא מעשה האדם (ולא הטבע), התבטא בקו הדרום/צפון, בקוים אנכיים, בתכנון הגיאומטרי המדויק, בקירות אטומים, ובחללים סגורים.

הי"ש" היאנגי מאפשר ל"אין" להיות, וה"אין" היינגי מאפשר ל"יש" להתקיים (בקשר לזה צירפתי צילום של שיר סיני מאת לאו טסה).

אז השליחים היפנים הגיעו, למדו, גילו, חזרו ליפן והודיעו שככה לא בונים חומה וככה לא בונים קיר, והם יבנו שונה.

הקירות האטומים הסיניים לא התאימו להלך הרוח היפני ולאמונה הבודהיסטית שלהם. והם חיפשו דרך רכה יותר להפרדת חללים והגדרת מרחבי מחיה, כזו שתיצור חיץ רך בין האזורים אבל גם סקרנות לגלות מה מסתתר מאחורי החיץ הזה ולאן השביל הזה מוביל. היפנים חיפשו תכנון מתוחכם ורך.

ובכן, היפנים, שלא נזקקו להגנה מאויבים בשרשרת האיים המבודדת שלהם, החליטו קודם כל להשיל מעצמם את החומות הסיניות החיצוניות והמאיימות ואיפשרו לערים להתמזג עם הטבע שמסביב. 

למען האמת, היפנים השילו לחלוטין כל תלות בקירות. גם פנימיים.

במקום חומות וקירות אטומים המפרידים בין בתים וגנים, יצרו היפנים הפרדות בעזרת גדרות חיות וירוקות.

במקום קירות מטויחים ודלתות עץ כבדות כמו בבתים הסיניים, הם בנו קירות מנייר אורז דקיק הנפתחים לצדדים ברוב חודשי השנה, כדי שהבית יישאר מואר, פתוח וחשוף אל הטבע.

במקום הנוקשות הסינית והצורך שיראו בבירור את הקו המבדיל בין היינג והיאנג (לפי הפילוסופיה הסינית של דאו טסה), היפנים בחרו בחשיבה הבודהיסטית שאין שניים, ויש אחדות. וכך נוצרו ערים ובתים עם מראה משוחרר, חופשי, פתוח, המאפשר זרימה מלאה בין הפנים לחוץ והנאה טוטאלית מהטבע.

את כל הטוב הזה שמעתי בהרצאה מענינת של האדריכל אריה קוץ – "חומות, קירות והגדרת מרחב בין סין ליפן". וכהרגלי כמאמנת להתפתחות אישית, מייד אני מוצאת את החיבורים אלינו, בני האדם.

וגם אנחנו נוטים לבנות סביבנו חומות סיניות:

> חומות כמגן לפגיעות שלנו, כדי שלא ניפגע ולא נופתע.

> חומות של נוחות, כדי למסגר לעצמנו את אזור הנוחות שלנו.

> חומות של אינטימיות, כדי שיהיה לנו את המקום שהוא רק שלנו.

אבל אם נחליט לנסות ולחיות לפי הגישה היפנית, אז כדאי לבחור לעטוף את עצמנו בחומות של תקווה, שהן חומות רכות, דינמיות, ניתנות להזזה ולשינוי. כשאנחנו מחליטים להשיל מעלינו את חומות המגננה, מעיזים להזיז את גבולות אזור הנוחות שלנו קצת יותר רחוק או מסכימים לקלף את חומות האינטימיות, להיחשף ולהכניס אנשים אחרים פנימה לאינטימיות שלנו, אז אנחנו עשויים לגלות כמה נפלא הקיום שלנו. 

אהבתם? שתפו

אסור לפספס

שלושה סוגים של הכרת תודה

הידעת שיש שלושה סוגים של הכרת תודה?

זה נכון! גם כשאנחנו מכירים תודה, רוב הסיכויים שאנחנו נעזרים באחת מהדרכים הבאות: הכרה בציפייה: הכרת תודה על דברים שאתה מקווה ומצפה שיקרו. יצירת רגשות

איך נכון להגיב במצבי לחץ

איך נכון לנו להגיב במצבי לחץ?

בחודש האחרון אני רואה בחדר האימונים באופן הרבה יותר מוחשי מבדרך כלל, תגובות שונות ללחץ: יש את המתאמנות שהנטייה שלהן לחשיבה קטסטרופלית עולה מדרגה. אם

אם יש ספק אז אין ספק. מדוע חשוב להתמודד עם ספקות שעולים?

אין מישהו מאיתנו שלא היו לו ספקות לגבי נושאים מסויימים בחיים. ספקות שהובילו להיסוס, לקושי בקבלת החלטות ואולי אפילו להרעה במצב הבריאותי. כן, זה אולי נשמע מוזר, אבל ספקות הם חלק בלתי נפרד ממעגל הרשע של כאבים ומחלות שאני מדברת עליו לא מעט (מוזמנים לצפות בסרטון ממש כאן) בדיוק כמו פחד.
אז אמנם אנחנו מנסים לחתור להעלים את הספקות, ולהרגיש יותר בטוחים בעצמנו, אבל אני סקרנית לגבי שני דברים: הראשון, מדוע בכלל לאנשים יש ספקות, ומאיפה באים הספקות הללו? והשני, איזה השפעות יש לספקות הללו על החיים שלנו? (ואולי גם מה אפשר לעשות עם כל זה…).