אז ככה מרגישים כשהבן הראשון עוזב את הקן?

בשבוע שלפני "התאריך" נתפס לי הצוואר (אולי בגלל שלא הפסקתי לחבק אותו והוא גבוה ממני לפחות בשלושים סמ'), והופיע לי כאב בגב התחתון, הלילות היו טרופים עם שינה קלה וחלומות מטרידים, ובעיקר מצאתי את עצמי ככה פתאום, משום מקום, מתחילה לבכות את הנשמה.
.
הסתכלתי עליו אוכל והתחלתי לדמוע…
שמעתי אותו מדבר עם חברים בחדר והתחלתי לדמוע…
הקשבתי לו מנגן בגיטרה ושר עם אחותו והתחלתי לדמוע…
בישלתי לו, ודמעות מלוחות נשרו לתבשילים…
.
וגילי, בן זוגי, שקלט שאני מתבשלת לא טוב, אמר לי באיזה רגע קטן: "את צריכה חיבוק".
הוא תפס אותי לחיבוק עוטף ושאל: "על מה את בוכה?"
"אני עצובה", עניתי לו. "מה, אתה לא עצוב?"
"ברור שאני עצוב, אבל ככה זה בחיים. חייבים לשחרר אותם מתישהו."
"ברור שאני יודעת את זה", עניתי בעודי מכתימה את חולצתו בכתמי מלח רטובים, "אבל אני כבר מתגעגעת אל מה שכבר לא יחזור. לדינמיקה הזאת בבית, לנוכחות שלו".
ובלב חשבתי על המוזיקה, והנגינה והשירה והצחוקים, שהפכו לפסקול שמכסה כמו טאפט, ללא הפסקה, את כל הדירה שלנו, ועל ההומור הטיפשי הזה שלו שמלכד את המשפחה שלנו, ועל האנרגיה מלאת החיות והחיוניות שהוא ממלא בה את המרחב מהרגע שהוא פוקח את העיניים בבוקר, ועל היכולת המופלאה שלו להרגיע את הויכוחים האלה בין שתי האחיות שלו…
"לא ניראה לי שאתה ממש עצוב", מלמלתי לגילי.
"ניראה לך?! ברור שאני ממש עצוב. אבל אני גם ממש שמח בשבילו, כי הוא מצליח לממש דברים שאני רק חלמתי עליהם. זה הגיל לטרוף את החיים, לגלות עולם".
ואני יודעת שהוא צודק.
ותבינו – זה לא שהילד לא ראה עולם. אבל הפעם – הוא טס עם כרטיס לכיוון אחד.
ואולי הוא לא ייהנה מהלימודים שם? ואולי יהיה לו קשה? ואולי יתנכלו לו כי הוא ישראלי? ואולי הוא ירגיש בודד?
.
התנדבתי להביא אותו לשדה.
עוד בבוקרו של אותו היום התעוררתי עם דמעות בעיניים (כמובן), ואחר כך נתתי למים החמים לשטוף את שאר הדמעות במשך דקות ארוכות.
כל הדרך לשדה דיברנו, ושרנו באוטו, ונתתי המלצות אחרונות של אמא דאגנית. ובשדה, רגע לפני שיצאתי מהאוטו, אספתי את עצמי, חייכתי אליו חיוך ששמח בשמחתו, שלחתי לו בלב אנרגיה טובה, וכל מה שרציתי זה שייסע בהרגשה נעימה ואופטימית, ולא בתחושה כאובה שהוא משאיר אחריו עצב ודאגה.
לכולם הודעתי בצחוק שסגרתי בערב ביומן שעתיים לבכי.
.
אבל הערב חלף.
משכתי את הזמן מול הנטפליקס גם אחרי שכולם כבר נרדמו.
והדמעות שבלעתי עמוק בשדה, לא באו.
לבסוף הגיע הווטצאפ: נחתתי, ותמונה של חיוך מאוזן לאוזן ועיניים נוצצות.
הלכתי לישון.
ישנתי ממש טוב.
.
אני אתרגל.
אני אתרגל לבית עם קול בס אחד פחות.
אני אתרגל לחדר הריק מנוכחותו אבל העמוס בחפצים שבחר להשאיר כאן.
אני אתרגל לריקנות מהמולת החברים שלו שמילאה את הדירה הקטנה כל יום.
אני אתרגל למחשבה שזהו – התחיל שלב חדש בחיים ההוריים שלנו.